אחד הדברים שהוליווד הכי אוהבת היא יצירה שעוסקת בהוליווד. לאורך השנים סרטים כמו "שיר אשיר בגשם", "שדרות סאנסט", "היו זמנים בהוליווד" או "לה לה לנד" זכו לחיבוק גדול מהתעשייה וגם מטקסי הפרסים שלה. אך למרות שזה מקובל מאוד בז'אנר הקולנועי, אצל אביו הקדמון - התיאטרון - זה פחות נהוג. לכן כשעולה הצגה כמו "צ'ילבות", שכל כולה שיר הלל לתיאטרון הישראלי ולתיאטרון בכלל, מדובר בסיבה למסיבה.
"צ'ילבות", שכתב עומר קרן, התחילה את דרכה בפסטיבל כאן ועכשיו של תיאטרון הקאמרי, שבו עולות מדי שנה קריאות מבוימות של מחזות מקוריים. מדובר באירוע חשוב שגם בזכותו מצליח הקאמרי לרענן באופן יחסי את שורותיו וכותביו ולפנות גם לקהל צעיר יותר. כעת "צ'ילבות" זוכה לעיבוד שלם בתיאטרון, בבימויו של גלעד קמחי וביכוכבן של מרים זוהר ומיה לנדסמן. העלילה מתמקדת בשתי דיוות בתיאטרון - הראשונה, חווה זלצר (זוהר), היא כלת פרס ישראל והגברת הראשונה של התיאטרון, אישה בת 90 פלוס שחולמת למות על הבמה וכעת מצפה לגלם את המלר ליר בהצגה של שייקספיר. השנייה היא אלי קופרמן (לנדסמן), שחקנית עולה ומבטיחה שמוכרת לציבור מתפקידים בטלוויזיה ומעבודה ברשתות החברתיות.
"בטלוויזיה יש שחקנים תת-רמה ואנשים שמכינים קוסקוס - את כבר זכית בפרס ישראל?! כבר יש על שמך רחוב בנס ציונה?!", אומרת זלצר לקופרמן באחת המריבות שלהן ומזקקת את המחזה למשפט חד ונפלא. מצד אחד התיאטרון הוא מקצוע עם יוקרה ופרסטיז', מצד שני הפרמדיק בהצגה תוהה אם הוא מכיר את זלצר כי אולי היא עשתה תפקיד ב"פאודה".
קופרמן מפוטרת מהתיאטרון לאחר שלעגה לזצלר בסרטון טיקטוק, ומתבקשת כפיצוי ללוות אותה בחזרות ל"מלך ליר" ולהיות העוזרת שלה - למרות שהיא בכלל חולמת לגלם את קורדליה. כך מתחיל להבנות הקשר בין השתיים שתחילה מתמקד במתחים ביניהן; האחת חוגגת עד שש בבוקר במועדון, והשנייה מבלה בקופת חולים; האחת עושה ספורט כל בוקר וחושבת שעל שחקניות להיות שמורות וחטובות, ואילו השנייה מלמדת אותה שבימינו אין מודל אחד לנשיות. לבסוף, כצפוי, היריבות הופכת לחברות לצד כמה פיתולים נוספים ועלילות צד.
מעבר לעלילה, את העובדה ש"צ'ילבות" נועד להיות שיר הלל לתיאטרון אפשר לראות גם בפרטים הקטנים. אם זו דמותו של מנהל התיאטרון שבו הן עובדות (עומר עציון), שמעין שובר קיר רביעי בתחילת ההצגה וגורם לקהל באולם להיות גם קהל בהפקה, הפוסטרים של הפקות עבר אמיתיות שמעטרות את התפאורה, או עצם זה שעובדי הבמה עולים גם הם להשתחוויה בסוף הערב.
חובבי התיאטרון המושבעים ימצאו גם הנאה בעיצוב ביתה של זלצר, שמלא בתמונות מהקריירה המפוארת של זוהר עצמה (בדומה לביתה האמיתי בתל אביב), או מהשלב שבו היא מבצעת את המונולוג הידוע שלה מ"חנה סנש" אותו היא נוהגת לשחזר לאורך השנים. אין ספק שהחברות הטובות זוהר וליא קניג, הנשים הראשונות של התיאטרון הישראלי, היו בראשו של קרן בעת כתיבת המחזה. כך גם בולטת הבחירה ב"מלך ליר", תפקיד אותו שיחקה קניג לפני שנים בודדות בהבימה. כמו גם המשפט עליו חוזרת זלצר לפיו עשתה ויתורים גדולים בחייה האישיים למען להיות כל ערב על במת התיאטרון (משפטים שזוהר וקניג אמרו בראיונות לא פעם).
אבל ככזה, אין ל"צ'ילבות" ברירה אלא להתמודד עם השוואות ל"שירי אהבה" נוספים לבמה - בראשם הסדרה "חזרות" שיצרו נועה קולר וארז דריגס. בין היצירות קיים דמיון מובהק, שתיהן עוסקות בנפילת קרנו של התיאטרון לעומת הטלוויזיה, בשתיהן יש עיסוק במקומם של שחקני העבר שהקדישו את כל חייהם לבמה ולשתיהן יש מיה לנדסמן (אז מה אם באחת היא נינה ובשנייה אנטיגונה). אבל אין מה לעשות, קשה להתחרות עם "חזרות", שנחשבת לאחת היצירות הטלוויזיוניות הישראליות הטובות של השנים האחרונות, וכשההשוואה הזו ברקע "צ'ילבות" לעיתים מחוויר.
הבעיות של המחזה נמצאות בעיקר בהתחלתו, כשאט כשאט הן הופכות פחות בולטות. קשה לגרום לפאנץ' צפוי להשמע אותנטי, ואפילו שלנדסמן וזוהר הן שתיים מהשחקניות הטובות ביותר שיש על הבמה בישראל, הקלישאות המרובות מובילות לרגעים של משחק לא מספק, במיוחד כשהציפיות כה גבוהות. בדיאלוגים הדרמטיים וברגעים שהחברות שלהן נבנית הן מרגשות וסוחפות, אבל בחלקים הקומיים על הפערים ביניהם (הכמעט גרוטסקיים) המילים נשמעות מתוסרטות מדי. המצב הזה קשור גם בבימוי שניכר שהעדיף פופיות וכיפיות על פני אמינות ואותנטיות. גם דמויות המשנה במחזה לא ברורות במיוחד. הן נועדו בעיקר לייצר עוד פאנצ'ים, הן לא עגולות, והטיפול הבימתי בהן כמו זניח לעומת שתי הדמויות הראשיות.
סוגיה נוספת שיש לתת עליה את הדעת קשורה בבחירות התפאורה של ערן עצמון - מצד אחד מדובר בתפאורה יפה, מלאת צבע, שיוצרת תחושה של תיאטרון צעיר ומחובר יותר, אבל מצד שני, כשהצבע המרכזי שלה הוא צהוב (הרצפה, הווילונות, הקירות ואפילו התלבושות) אי-אפשר שלא לחשוב על כיכר החטופים הצמודה לתיאטרון. לא ברור אם מדובר בבחירה מכוונת או מקרית. אין לכך התייחסות במחזה, גם לא בנאום שנעשה אחרי הפרימרייה על ידי היוצרים. אותי זה הותיר מבולבלת, האם יכול להיות שבקאמרי לא חשבו על זה שבמציאות שלנו צהוב הוא לא סתם צבע?
על אף כל אלו, "צ'ילבות" היא פשוט ממתק תיאטרוני. הבעיות הללו קטנות כשאתה רואה את הקסם שיש רוב הזמן בדינימיקה שבין זוהר ולנסדמן, כשההומור העצמי על התיאטרון חוגג, או ברגעים מכמירי הלב בהם הגיל נותן את אותותיו (שלא כמו בחיים) על דמותה של זוהר. בסופו של דבר, כשאתה רואה שחקנית אגדית רוקדת על הבמה בגיל 93, שרה ביידיש וזוכה באופן בכלל לא מובן מאליו לעלות עם תפקיד גדול ומכובד כמו שמגיע לה - אי אפשר שלא לרצות עוד מזה.